אייל היימן
אייל היימן

מאמר מרתק שמתאר את הקשיים והתובנות במסע אישי מהחושך אל האור שנכתב ע״י אייל היימן – מורה בכיר במרכז שלנו

 

מאי-שקט לאי של שקט

מאת אייל היימן

לא מזמן ישבתי במדיטציה והכותרת הזאת כמו נפלה עליי משום מקום ואיתה תחושה נעימה של קשר עם ערוץ לאנרגיות מדהימות שלאט מתחיל להיפתח לו.

בזמן האחרון אני עוסק ברצון מאוד גדול וחדש שיש לי, רצון להעביר לאנשים דרך שיעורי היוגה את כל הכלים שרכשתי להתמודדות עם סבל ואיך להפחית אותו מתוך הניסיון האישי שלי.

כש״נפלה״ עליי הכותרת הזאת, ישר הבנתי שהכול קשור והחלטתי להעלות לכתב את החוויה שלי עם שני הקטבים הללו שכולנו נודדים ביניהם בחיינו – אי שקט ואי של שקט, והטרנספורמציה שעברתי בעקבות המפגש איתם.

נראה שמאוד קל לנו להיות באי שקט. רוב הזמן מרגיש שזה המצב הטבעי לחיות בו.

כמויות האינפורמציה האדירות ששוטפות אותנו מידי יום בחיינו המודרניים גורמות לתודעה הקולקטיבית להיות כל כך רועשת עד שלנוח בתוך כל זה נראה בלתי אפשרי, רובינו אפילו לא מודעים מספיק בשביל לדעת שאפשר אחרת.

את רוב חיי העברתי בתוך אי שקט הישרדותי שהופג בילדותי רק על ידי ספורט וריטלין ובהמשך על ידי אלכוהול, סמים, סקס, אכילה רגשית ותרופות אחרות.

אי השקט וההישרדות התמידית הובילו את מוחי בגיל 14 לקריסה בצורת התקף אפילטי יחיד מהדרגה הקשה ביותר. האירוע היה מאוד טראומתי ובעקבותיו לא הצלחתי להישאר בקצב המהיר והתובעני של המערכת ונשרתי מהלימודים לכמעט שנה. בסוף חזרתי והשלמתי הכול – מה שמראה לי היום בכמה עוצמות וכוחות נפשיים ניחנתי, כוחות שמחזקים ומעצימים אותי בהתמודדות שלי עם קשיים עד היום.

כמו רוב הילדים גדלתי בתוך מסגרות וכמו לא מעט מהם פשוט לא התאמתי למערכת.

במשך שנים הרגשתי שאני מותקף מכל חזית, בחזית המערכת מצד אחד ובסוף כל יום גם בבית בשל חוסר ההבנה שאיני מתאים למערכת. הדיכוי וחוסר הביטוי התמידי הובילו אותי לדכאון עמוק ובלתי נמנע.

חשוב לי לומר שהיום אחרי שנים ארוכות, הגעתי למקום שאין בי שום טינה כלפי המערכת או כלפי הוריי. התעסקות בעבר ממקום קורבני כבר לא משרתת אותי, אם אני נוגע בו, זה רק ממקום של חמלה לילד הקטן שבי, למידה וצמיחה להמשך.

ביקורים מאוד דחופים במחלקת המחשבות האובדניות היו חלק בלתי נפרד מחיי.

כשהייתי בצבא הגעתי לתהום כל כך עמוק בתוך מחשבותיי שכבר פתחתי את הנצרה של הנשק והייתי מרחק ליטוף אחד על ההדק מלא להיות כאן.

אני הוכחה חיה שתהליכי ריפוי עמוקים לא חייבים לקחת שנים של תסכול וטיפול פסיכולוגי ותרופתי. זה נכון שביקרתי את שני האחרונים לא מעט בחיי אך החצי שנה האחרונה הוכיחה לי שאפשר גם אחרת. חוויתי תהליך ריפוי עוצמתי ומהיר נטול תרופות אך רווי בסביבה מאוד תומכת ואוהבת.

עד לפני  8 חודשים עוד שכבתי במיטה הרוס מהחיים, מחפש בגוגל דרכים קלות לגמור את חיי, מבלה עם מחשבות כמו: ״אולי היום אלך למלון דן ואקח את הסוויטה בקומה העליונה, בטח זה יהיה מספיק גבוה בשביל לעשות את העבודה״. 8 חודשים אחרי, המקום הזה נראה לי מעולם אחר, ממציאות אחרת ומאייל לגמרי אחר.

אני כותב עכשיו ממקום של התבוננות וחוסן נפשי שלא חשבתי שאחוש אי פעם.

חייתי את רוב חיי הבוגרים תחת דפוסים מאוד חזקים מהילדות. חייתי בתחושה שתמיד יש מגנט שמושך אותי למטה,

הרגשתי שאני לא מסוגל להכיל את הכאב שהקיום שלי מביא איתו.

שהיתי שנים במקומות הכי נמוכים שאפשר להגיע. סבל עצום, ייאוש והמון תסכול ליוו אותי בכל היבט של ההוויה שלי.

לפעמים זה הרגיש שמהרגע שפתחתי את העיניים בבוקר עד השנייה שנרדמתי חייתי בגיהינום מתמשך שכל כולו היה בתוך המיינד שלי ופרי יצירת המציאות שלי.

הייתי נרדם רק כשהייתי מתעלף מרוב עייפות כי לא יכולתי לעצור או להאט את זרם המחשבות המציף שיצר לי בגוף תדר מאוד נמוך שהזיק לבריאות הפיזית והנפשית שלי.

לא היו לי כלים להתמודד ובשל כך חייתי בתחושה תמידית שאני חסר ערך.

נהגתי להיות אלים כלפי עצמי בדיבור ובמחשבה ובמשך שנים דאגתי לטפח את השנאה העצמית כל יום כשראיתי את עצמי במראה אך לא העזתי להסתכל לעצמי בעיניים.

אחד הכלים החזקים ביותר שאספתי בדרך הייתה ההבטחה לקום כל בוקר, להסתכל לעצמי בעיניים מול המראה ולהגיד: ״אני אוהב אותך! אני כל כך אוהב אותך!״. זה היה אחד הדברים המהפכניים שהובילו לשינוי עצום בחיים שלי, הידיעה שאהבה עצמית היא השער שלי לחיים מלאי חמלה ושלום עם עצמי ועם העולם. אהבה עצמית היא התקשורת המחברת שלנו קודם כל עם עצמינו ואחר כך עם העולם שאנחנו תופסים כמחוץ לנו.

אתם חושבים שאתם יכולים לעשות זאת? להסתכל לעצמכם בעיניים מול המראה, לחייך ולהגיד ״אני אוהב/ת אותך״? אלו מכם שיהיה להם קשה הם אלה שאולי ירצו להתנסות בזה יותר מאחרים.

דברים לא קרו לי ביום אחד, זה היה תהליך של הרחבת המודעות בתחומים שונים בחיי. תהליך שצבר תאוצה מאוד גדולה כשטיילתי בהודו במשך שנה.

אחרי בערך שבועיים בטיול, ביום שמשי וחסר דאגות, החלטתי לקפוץ מצוק לתוך אגם. נחתתי על האוזן הימנית שלי ומעוצמת הפגיעה קרעתי את עור התוף, מה שהשבית אותי כמעט לחלוטין במשך חודש.

במהלך הזמן הזה משהו התחיל לקרות לי. מהתנהלות תזזיתית שמחפשת כל הזמן גירויים חיצוניים להפיג את הרעש הפנימי, פתאום מצאתי את עצמי משותק בלי יכולת להפיג את הרעש.

הייתה לי עד אז תלות גדולה במריחואנה שתמיד השקיטה את הרעש והמחשבות. מכירים את זה שאתם שומעים מוזיקה כשאתם ב״היי״ והצליל נשמע מאוד עוצמתי? הפציעה באוזן גרמה לי לצפצופים עזים וכשניסיתי לעשן בהתחלה רמת הצפצופים הייתה מכפילה את עצמה פי 5, אז גם העישון שכל כך אהבתי נלקח ממני באותו זמן.

מצאתי את עצמי חווה את עולמי הפנימי ממקום מתבונן אך לגמרי חסר אונים. פתאום שמתי לב איך חייתי את חיי בתוך רעש פנימי מתמיד ומתוך המקום הזה, התחילה המודעות שלי להתרחב.

לא בטעות קצת אחרי שהחלמתי, נחשפתי ליוגה בפעם הראשונה בחיי.

מצאתי את עצמי יום אחרי יום הולך לשיעור בלי לדעת כלום על יוגה ועל למה אני עושה את זה בכזאת מסירות פתאומית.

לא התעסקתי עם זה יותר מידי כי מהמקום הכי פשוט, היוגה גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי ועם הגוף שלי. כאדם עם נטיות אובדניות, תמיד חיפשתי סיבות לקום בבוקר והיוגה סיפקה לי את הסיבה הכי מתוקה שיש.

התחלתי לקרוא ולהעמיק עד שמפגש עם מורה מדהים נתן לי את הדחיפה הקטנה מהשוליים היישר אל שביל הרוח בהיבטים שהם הרבה מעבר לתרגול הפיזי של תנוחות היוגה. פתאום הייתה בי תחושה של התמרה שלתאר אותה במילים ממעיטה מהחוויה עצמה. זאת הייתה תחושה של מלאות, תחושה של התעוררות לתוך מימד שלם שלא הייתי מודע אליו, מימד של נוכחות מעבר למחשבות ולרגשות שלי. הרגשתי לפתע שאני נהיה מודע לעוגן שנקרא הרגע הזה, מקום שבו המציאות היא כפי שהיא ולא כפי שאני. היה רגע אחד ששינה אותי לתמיד, רגע שבו חשתי מאוד בבהירות את האשליה שבעבר ובעתיד. הבנתי שכשאני חי במוחי בעבר זה תמיד בצורת זכרון וכשאני חי בעתיד זה תמיד בצורת ציפייה. אף אחד מהם לא קורה ברגע הזה. וכשאתה מבין שהרגע הזה הוא כל מה שיש וכל מה שתמיד יהיה כל דבר אחר הופך לסוג של אי שפיות. לדעת את המקום הזה ולנוח בו, היווה טרנספורמציה גדולה בחיי.

המודעות גברה אצלי בהמון תחומים.. ממודעות לתזונה ולמה אני מכניס לגוף שלי, עד להתמכרויות השונות שחוויתי כל חיי דרך הרגשות הקשים שגרמו לי לפנות אליהם. החיים שלי תפסו תפנית משמעותית ומהירה למקומות מפתיעים שלא ידעתי שבכלל קיימים.

לדבר אחד גדול שניהל אותי עוד הייתי רחוק מלהיות מודע, האופי הקיצוני שלי (שנבע בשל חוסר האיזון והמצוקה הרגשית שהייתי שרוי בה באופן קבוע).

מלהיות שגריר עולמי של בייקון, נרקומן במשרה מלאה, גבר שאיבר מינו הולך לפניו ואדם שחי בשביל הסחת הדעת הבאה שתפיג זמנית את הרעש הפנימי הבלתי נסבל, נהייתי תוך זמן קצר טבעוני הדוק (ובכלל מאוד אובססיבי עם אוכל), לא מעשן, לא שותה, לא נוגע בסמים, נמנע לחלוטין מיחסי מין, מתרגל כל יום שעתיים יוגה, שעתיים מדיטציה וקורא רק ספרות רוחנית. איזון אמרנו? לא בדיוק.. מה שאז היה נראה לי כמו מציאת הסוד לחיים שלווים, נראה לי היום אחרי הדרך הארוכה שעברתי מאז כמו שני צדדים של אותו אי שקט.

היום אני עדיין לא אוכל בשר, אך אני גם לא טבעוני, אני אוכל בריא אבל מקפיד לאכול ג׳אנק פעם בכמה ימים כדי לאזן.

אני כבר לא אובססיבי לגבי התרגול, מקפיד לא לתרגל יותר מ5 ימים בשבוע ולנוח.

מהסמים נפרדתי, אך לפעמים נהנה מבירה עם סיגריה. פעם פחדתי מההתמכרויות, חשבתי שאין דבר כזה לעשן פעם ב, פחדתי שאם אעשן פעם אחת אחזור לעשן קבוע. ברגע שאנחנו מוצאים אי קטן של שקט, אין יותר תלות בשום דבר, יש בחירה אותנטית של מה מתאים לי ברגע הזה.

חזרתי מהודו בן אדם מאוד אחר מאותו אחד שטס, מהמסיבות, הסמים והטיולים אל תוך התרגולים, המודעות וההתכנסות.

עם האנשים שהחשבתי לחברים שלי כבר לא הייתה לי יכולת לתקשר כמו פעם.

לא ידעתי איך ליישם את כל מה שלמדתי. חזרתי עם אהבה גדולה ליוגה אך עם חרדות והתבודדות שלא אפשרו לי להתפתח. זמן קצר אחרי שחזרתי מהודו שקעתי שוב בדכאון עמוק.

את התרופות הפסיכיאטריות כבר שחררתי בהודו, כבר הייתה בי מספיק מודעות ולא יכולתי לחזור לחוסר היכולת לחוות ולבטא רגשות, מה שהרגשתי כשלקחתי את התרופות. בתקופותיי הקשות לפני התרופות הייתי מאוד עצוב ובכיתי המון מה שגרם לי לבטא את רגשותיי ולמרות הכאב חשתי חיות וחוויתי את העוצמות של חיים בגוף פיזי שחי ומרגיש. כשלקחתי את התרופות, נלקחה ממני היכולת הזאת.

הרגשתי שאני עובר רעידת אדמה רוחנית. חייתי חודשים ארוכים בקונפליקט תמידי: האם מודעות עדיפה על בורות?

כשהייתי לגמרי חסר מודעות, הסבל היה חלק בלתי נפרד מחיי, אתה פשוט חי איתו כי זה מה שיש,

לא הייתה לי את היכולת לדעת שאפשר אחרת. לעומת זאת, כשהמודעות שבי עלתה, עלתה איתה גם המודעות לסבל הגדול שאני חי בו והבנתי שסבל בחיים הוא בחירה ואפשר גם בלעדיו, או לפחות להפחית אותו. עם התובנה הזו מתפתח גם פער שאני משוכנע שרבים חווים על דרך הרוח, הפער בין המקום שבו אני נמצא למקום שבו אני יודע שאני יכול להיות. זה יכול לקרוע אותנו מבפנים, לפחות כך הרגשתי. אני עדיין תוהה לעצמי לפעמים: Does ignorance mean bliss?

אני יודע שהשאלה הזאת תלווה אותי תמיד במסע שלי, אבל אני גם יודע שחוויתי על השביל הרוחני רגעים של דממה, העדר מיינד, גוף, מקום וזמן, רגעים שבהם נעלמו הקטבים של טוב ורע, נכון או לא נכון ונשארה רק שלווה עמוקה, זאת חוויה ישירה ומעצימה ששווה לי את כל העבודה והתרגולים.

בחלק הבא אמשיך ואשתף במסע ובעיקר את הכלים הפרקטיים שרכשתי במהלך הדרך, הכלים שעזרו לי במסע אל השקט.

אתם מוזמנים לקרוא את המאמרים והפוסטים שאקטי מאי
10 טיפים: כל מה שצריך לדעת לפני שבוחרים קורס להכשרת מורי יוגה
אם עדיין לא הייתם אצלנו, מלאו את פרטיכם וקבלו חודש היכרות מתנה